דידי מדינה עזב את בית הוריו בגיל 14 והחל לעצב בשביל להתפרנס. עם הרבה חוצפה וביטחון מופרז הוא התקבל לעבוד בחברות שונות כפרלינס וכעצמאי ועד גיל 23 כבר צבר המון ניסיון בעיצוב וניהול של פרודקט. אחרי כמה שנים בסיליקון ואלי ושנתיים בניו יורק הוא הבין שהוא שקוע עמוק בתוך העבודה ושמחירים האישיים שהוא משלם על כך כבדים.מתוך המאבק הפנימי שלו הוא החליט לחזור לישראל, ולהתחיל מחדש, בלי לדעת מה יהיה הלאה כיום הוא מייעץ ומעצב מוצרים דיגיטליים והוא הישראלי הראשון שפגשתי שעושה תמחור מבוסס ערך, מעריך את התועלת של הפרוייקט לחברה, וגוזר את הרווח שלו מהתועלת הזאת. הכל בשקיפות והסכמה.חיפשתי מישהו כזה מהפעם הראשונה שהתחלתי את הפודקאסט, זה נושא שמדברים עליו הרבה בחו"ל אבל לא ידעתי אם זה אפשרי גם בישראל. במשך חודשים חיפשתי את האחד שיכול להעיד על עצמו שככה הוא עושה עסקים. דידי מצייר תמונה מאוד מפורטת על הדרך להגיע לנקודה שבה הלקוח מוכן לשקול תמחור מבוסס ערך, על ה-LEVERAGE שצריך ליצור בתוך העסקה, והמסקנה שלו, שכמו כל דבר בחיים, זה כרוך בהרבה מחקר ובניית מערכת יחסים.דיברנו על הדרך שהוא עבר, על אנשים בדרך וספרים מעולים שהוא קרא בשביל להגיע למקום הנחשק שבו הוא בוחר את הלקוחות שלו בקפדנות, לא מתעסק בתמחור שעות, ומייצר אימפקט חיובי ומדיד לחברות שהוא עובד איתן.

רונית כפיר היא מעצבת פנים, בלוגרית, ומרצה על עסקים לעצמאיות. נפגשנו להקליט את הפרק אחרי הרצאה שלה שנקראת "מלא נעים לי לנעים מאוד" ובה היא מדברת על הקושי של אנשים להצמיד ערך לעבודה שלנו ולעמוד מאחוריו. ההרצאה שלה הייתה מאוד מעצימה ומלאה בכלים פרקטיים להתמודד עם הקושי והפחד.שאלתי אותה למה קשה לנו לדבר על כסף, והתשובה המפורטת שלה (אמל"ק: שזה הטאבו הכי גדול של זמננו) הובילה לשיחה על פחדים, ערך עצמי, ההבדל בין גברים לנשים, טיפול פסיכולוגי ותחושת מסוגלות, כמה עמוק הקשר הסבוך בינינו לבין המשמעויות הנסתרות של כסף. רונית מספרת בכנות ובפתיחות ומתוך ניסיון של הרצאות מול כל סוגי הקהלים בשנים האחרונות על התובנות שלה על היחס של כל סוגי העצמאים לכסף ולתמחור. על היחס שלנו לעצמנו ועל היחס שלה לעצמה. בשבילי השיחה הייתה מעוררת השראה גם בגלל התוכן וגם כי ניכר שרונית עשתה דרך משמעותית מבחינת טיפולית ומעידה על עצמה שהיא "נתנה עבודה" של קבלה ואהבה עצמית. המקום הבריא שהיא נמצאת בו מקרין לאורך כל הפרק. רונית היא לא המרואיינת הראשונה שאני מדבר איתה על כסף ועל תמחור, אבל השיחה איתה הרגישה הרבה יותר אישית, והרבה יותר על החיים מאשר שיחות עם גברים שלעיתים לובשות אופי טכני יותר. אני שמח על נקודת המבט שלה כי היא לא רק נוגעת במה צריך לעשות אלא בדברים שבונים את הערך העצמי שלנו, וזה - ספויילר - משהו ששום טוטריאל של 10 דקות לא ילמד אותנו לעשות. וגם בונוס: הפעם יש שלושה קטעים אחרי הסגיר, בדרך כלל אני משאיר את זה בתור הפתעה למי שמחכה, אבל הפעם היו כלכך הרבה פנינים שלא היה לי לב לחתוך אף אחד מהם:1. רונית למה את זורחת יותר מרוב האנשים?2. האם את ממליצה על ה-altMBA של סת' גודין?3. למה תמחור הוא בעיה של כל נותני השירותים (ולא רק של מקצועות יצירתיים)?

ים בן אדיבה, הידוע בתור ימבו מציג גישה מאוד ייחודית לעיצוב ולחיים, כי הוא הופך את המודלים המוכרים על פניהם. הוא מאתגר את התעשית תלת עם עם שיטות עבודה חדשות, תהליכי עבודה לא קונבנציונליים, שיתופי פעולה חוצי יבשות, ומודל עסקי פשוט וברור – שהוא לא מסתיר אותו. יש מצב שזה בגלל שהוא לא למד עיצוב. דיברנו בפרק הזה על הסטודיו שלו, על הדרך שלו לעבודה ברמות הגבוהות, על מצב הלימודים בארץ. דיברנו על חומרה, תוכנה, על הפרדה בין עבודה לפנאי, על עבודה עם לקוחות סיניים. למרות שהוא מנהל סטודיו שעובד עם המותגים הכי גדולים בעולם הוא היה פתוח ודוגרי שיש.

אמנון אילוז בנה את הקריירה שלו בלהיות רלוונטי למקום ולצרכים של השוק שהוא פועל בו. הוא הקים את רלוונט ב-2003 אחרי שסיים את בצלאל בהצטיינות אך לא הצליח למצוא עבודה. אז הוא נשאר בירושלים וחיפש להיות קול חדש בתוך סצינת עיצוב מאוד מסורתית וישנה.לאורך השנים הוא ניווט את עצמו ואת הסטודיו לעסוק בנושאים מקומיים, לתת שירותי עיצוב לגופי תרבות שונים, וללכת הכי קדימה עם כבוד לעבר ולהיסטוריה שלנו. בין גופי תרבות לחברות הייטק תמיד נשאר איזה קו ייחודי של מקומיות וישראליות, שזה דבר נדיר בפני עצמו בנוף שלנו.בשיחה עברנו על צמתים מרכזיות בדרך של הסטודיו, על עליות בסדרי גודל, על עבודה בחינם, על הכרה בינלאומית, על תכניות לעתיד, על המיתוג של עיריית חולון, על אוףףף, על פרוייקט מורכב מאוד שעוד לא פורסם עם נמל אשדוד...אמנון חשף מה הדבר שהוא מחפש בתיקי עבודות של מועמדים, ונימק בצורה מאוד משכנעת למה כדאי לבוגרים טריים לעבוד בסטודיו לפני שהם רצים להייטק.

אמנון אילוז בנה את הקריירה שלו בלהיות רלוונטי למקום ולצרכים של השוק שהוא פועל בו. הוא הקים את רלוונט ב-2003 אחרי שסיים את בצלאל בהצטיינות אך לא הצליח למצוא עבודה. אז הוא נשאר בירושלים וחיפש להיות קול חדש בתוך סצינת עיצוב מאוד מסורתית וישנה.לאורך השנים הוא ניווט את עצמו ואת הסטודיו לעסוק בנושאים מקומיים, לתת שירותי עיצוב לגופי תרבות שונים, וללכת הכי קדימה עם כבוד לעבר ולהיסטוריה שלנו. בין גופי תרבות לחברות הייטק תמיד נשאר איזה קו ייחודי של מקומיות וישראליות, שזה דבר נדיר בפני עצמו בנוף שלנו.בשיחה עברנו על צמתים מרכזיות בדרך של הסטודיו, על עליות בסדרי גודל, על עבודה בחינם, על הכרה בינלאומית, על תכניות לעתיד, על המיתוג של עיריית חולון, על אוףףף, על פרוייקט מורכב מאוד שעוד לא פורסם עם נמל אשדוד...אמנון חשף מה הדבר שהוא מחפש בתיקי עבודות של מועמדים, ונימק בצורה מאוד משכנעת למה כדאי לבוגרים טריים לעבוד בסטודיו לפני שהם רצים להייטק.

אריאל לבנטל לא תכנן שום דבר מהתחלה, אבל החיים הובילו אותו לעבודת חלומותיו - לעשות VFX קומפוזיטינג בסרטים הכי מגניבים של הוליווד. הוא עבד על שוברי קופות כמו: הנוקמים, ספיידרמן וכריסטופר רובין שאלתי אותו מה ההבדל בין ניוק לבין אפטר, לבין בתי הפוסט בישראל ובעולם, על החיים בישראל לעומת אנגליה, ועל האומץ הכרוך בהחלטה פשוט לקום וללכת.אריאל היה שם וחזר כדי לספר על שיטות עבודה, תקציבים, החיים בחו”ל ועל הגשמת החלום שלו - להיות גיק של קומיקס ולהתפרנס מזה.הסיפור של אריאל מעניין בגלל שהוא נשמע היום בפסגת העולם מבחינת סוג הפרוייקטים והרמה המקצועית, אבל כמו כולנו הוא נאבק כל חייו בתסמין המתחזה, והיה צריך לעבור דרך ארוכה בשביל ללמוד לחיות עם הספק ולא לאפשר לפחד לעצור אותו.אריאל משתף את הדרך שלו ל-Framestore אחד מבתי הפוסט הנחשבים בעולם, משתף כמובן בצפיות שכר שהיו לו, את התשובה של ההמגייסים (תוסיף עוד 10K), הוא מאשר שהישראלים עושים עבודה לא פחות טובה מהבריטים ומבטיח שמה שחסר לתעשייה המקומית זה ממש לא כשרון.
 בואו לקבוצה של דיבור עצמאי

באתר של נטלי וסער גיל כתוב בענק שהם לא זמינים כרגע ללקוחות חדשים, ומציעים למבקרים לפנות למתחרים הכי טובים שלהם. 

נטלי וסער בנו לעצמם סטודיו מושלם שתפור למידותיהם: כל אחד מבני הזוג אחראי על פן אחר בתפעול של הסטודיו - לפי החוזקות שלו/שלה.

הם פותחים את היום בהליכה על החוף, עובדים 5 שעות ביום עם לקוחות מגניבים שהם אוהבים ומעריכים, מבלים הרבה שעות עם הילדים, ומצליחים לייצר פרוייקטים ברמה גבוהה.בשיחה ניסיתי להתחקות אחר התהליך שלהם ולהבין איך כל הקסם הזה מצליח להתרחש בתוך מציאות סואנת ורועשת לרוב העצמאים בישראלהם סיפרו לי על איזון בין עבודה לחיים שהם למדו בשנה שהם היו באוסטרליה, על עבודה מרחוק, על אופטימיזציה חכמה של משימות שוטפות ועל חוסר המוכנות שלהם לנסוע לפגוש לקוחות במשרדים שלהם.

היה לי מאוד מעניין לשמוע את מאחורי הקלעים של הסטודיו שלהם, ואני מקווה שגם לכם יהיה :)

איזה דברים קטנים וגדולים אתם עשיתים בשביל לייעל את העבודה שלכם, ולהקטין את ההתעסקות בכל מה שמסביב לעיצוב?

להב הלוי בכלל לא תכנן להיות מעצב גרפי, הוא הלך לבצלאל להבחן לעיצוב תעשייתי, ובמקרה מצא את עצמו בתקש”ח. רק אחרי כמעט עשור בניו-יורק , הוא הסכים להפוך להיות מעצב גרפי. בשיחה דיברנו על השינויים שעברו על העולם שלנו, על דברים חולפים ועל אמיתות נצחיות, זה לא פרק מלא באקשן אייטמז טקטיים, אלא צעד אחורה, לתמונה הגדולה - שיחה על עיצוב, פרסום, כסף, מטרות גדולות ונקודות קטנות של אושר בתוך המציאות השוחקת.דיברנו על ההבדל בין מיתוג היום לבין פעם, על המרחב הציבורי, על המשמעות האמיתית מאחורי חווית משתמש. להב לא מפחד להגיד שלא כל מסעדה צריכה מיתוג, שהוא מעצב לוגואים באינדיזיין כי ללמוד תוכנה חדשה זה בזבוז זמן מבחינתו, הוא לא מבין מה המעצבים בוויז עושים כל היום כי העיצוב לא טוב, ואין לו בעיה להודות שמסמך אסטרטגיה של 48 עמודים לרוב מכיל 46 עמודים של קשקוש ושרוב העסקים לא צריכים כזה (כולל דוגמה לארגון שכן צריך).כמו מורה טוב, הוא יורה ביקורת חדה ומדוייקת על העולם והמרחב הציבורי, אבל באותה נשימה הוא מקבל בהרבה אמפתיה והבנה את המקום של עיצוב בעולם, את האדישות של הדור שלנו לפוליטיקה ואת העובדה שבסוף יש בני אדם שצורכים את העבודה שלנו - והטבע האנושי לא לא משתנה בקצב של הטכנולוגיה

פרק 36 - כנרת יפרחכשכנרת עלתה על הבמה בכנס יו אקס אי לייב היא לא ידעה עד כמה הוא ישנה את חייה, ויהפוך אותה מעורכת לשונית אנונימית לסמכות עליונה בעולם ה-UX, ושכל השוק ירדוף אחריה בדרישה לאיפיוני שפה, סדנאות, הדרכות לצוותים, עותקים של הספר, והרצאות. כל זה קרה באמת, רק שזה לא סיפור סינדרלה קלאסי, ולפני נק’ המפנה היו כמה וכמה שלבים מקדימים, וגם לאחר הכנס, הייתה טונה של עבודה קשה בשביל לגרום לתחום הזה להתרומם ולהיות זאת שמובילה אותו. בשיחה כנה ופתוחה עברנו על הדרך של כנרת מאנונימיות להצלחה, הלקוחות שידעו לכוון אותה לקפיצות בקריירה, על המחירים של התהילה ועל החיים שלאחר מכן - איך יוצרים איזון בין מה שהעולם צריך ממך ולבין מה שאת צריכה בשביל עצמך.

אני מפחד ממעיין פרוינד מאז שהוא אמר אצל ליאור פרנקל שמעצבים חייבים לעבור בסטודיו וללמוד את העבודה לפני שהם יוצאים לעצמאות. עקבתי אחרי התוצרים של אוסום ביראה וחשש, ולא העזתי להזמין את מעיין לשיחה ושהוא יעלה עליי… למזלי הזמן עבר, וצברתי מספיק ניסיון וחוויות בשביל להגיד שאני כבר במקום אחר, אבל העבודה של אוסום עדין נותרה קסומה בעיניי. אז אזרתי את האומץ הנדרש ופניתי אליו.אוסום היא סוכנות מיתוג שהלקוחות שלהם הם מותגים גדולים שכולנו מכירים: פפר, הודיז, ארומה תל אביב, גט, אוטותל ועוד, ומעיין הוא המנכ”ל שלה.הזמנתי אותו לשיחה על אסטרטגיה מותגית. מה זה בכלל? איך עושים את זה? ואיך זה משפיע על המוצר עצמו ועוד…והוא, בשיחה הכי דוגרי מספק הצצה מרתקת למהלכים גדולים כמו האסטרטגיה של האירוויזיון האחרון, המיתוג של דלתא ועוד…